לאבא שלי יש סולם  

מחשבות על בניינים גשמיים ונפשיים בעקבות צפייה בסרט ׳פיגומים׳

​

 

לאבא של אשר יש סולם. אם לדייק – לאבא של אשר יש הרבה סולמות. ואולם, אף אחד מהסולמות של אביו של אשר אינו מגיע כמאמר שירה של תלמה אליגון רוז ׳כמעט עד שמיים׳. לא בעיניו של אשר, המתבגר, שנראה שנסיבות חייו ככלל והצורך לטפל באביו ולדאוג לו ולעסק שלו בפרט גרמו לו להתפכח מוקדם מהאשליה שאביו הוא כל יכול.

סולמותיו של מילו, אביו של אשר לקס, אינם מגיעים כמעט עד שמיים גם במונחים של צרכי האידאליזציה של בנו, כפי שאלו הומשגו על ידי קוהוט. הרמזים השזורים בסרט לגבי עברו המסובך עם החוק של מילו, כמו גם זלזולו במערכת החינוך וביחסו של בנו אליה ובשאיפותיו מסכלים את יכולתו להוות עבור אשר זולתעצמי מואדר, החיוני לבנייתו של הקוטב האידאלי המהווה מצע למימוש ההיבט הערכי של ההוויה.

 

מילו אף מזהיר את אשר בנו פן יעבוד ׳בגובה׳. מאחורי הדאגה הכנה והברורה לשלמותו של בנו אפשר לראות באזהרה זו גם תחינה נואשת של אב לבנו שלא יתרחק ממנו, על קיומו הארצי והגשמי, לעבר מחוזות הספר והרוח.

 

לחייו של אשר נכנס מורה שלרגעים נדמה שנושא עמו הבטחה ותקווה להתיצב עבור אשר בעמדה הכה נחוצה לו - זו של זולתעצמי המשהה את עצמיותו לצורך כינונו של עצמי אחר. עם התפתחותו של הסרט מתבהר כי גם ניצוץ זה הולך, דועך וכבה. אשר נידון לתנועה בין שתי דמויות גבריות, כשבעוד האחת מהן מצטיירת כנטועה עמוק מדי בגשמיות ובחומר, הרי שהשניה מרחפת, תלושה וחסרת תחושת שייכות ליקום בעצמה. מאחורי מראית העין שלאשר יש שני אבות פוטנציאלים עומדת האמת העירומה של חוויית יתמותו.

 

גם לנשים בסרט, שנותרו דמויות שטוחות, ללא כל עומק או התפתחות, אין מה להציע לאשר; החל מאמו שעקרה את מגוריה ובנתה חיים עם גבר חדש הרחק ממנו, דרך מורה ומנהלת בבית הספר המוגשות לצופים כדמויות מגוחכות, חסרות כל סיכוי להיות משהו משמעותי עבור בני נוער ככלל ועבור אשר בפרט, וכלה בבת גילו שמערכת היחסים איתה אינה מתפתחת לכדי קשר עמוק ומשמעותי.

 

ללא דמות אב או אם, נותר אשר תלוש מתחושת שייכות, מחוויית היות חלק מרקמה אנושית אחת, המתגלמת בפסיכולוגיית העצמי של היינץ קוהוט בצורך בחוויית תאומות. תלישות זו עולה בעוצמה רבה מסצנות משחק הכדורגל המשולבות בסרט, סיטואציה שעבור אוהדים רבים עשויה לספק חוויה זו, בעוד שאשר נצפה בהן בודד ואבוד.  

 

לאורך הצפיה בסרט התנגן בי שירה של תלמה אליגון רוז ׳אבא שלי׳. עד סצנת הסיום.

סצנת הסיום – מהמרגשות שראיתי בקולנוע אי פעם, הותירה אותי מזמזמת שיר המופנה דווקא לצלע הנשית, האמהית, החסרה כל כך בסרט, של ההורות:

״אמא מדוע הקיץ חלף
למה נושרים העלים
אמא כיצד זה סובב העולם
איך נולדים ילדים

אמא מדוע זה יש מלחמות
למה רבים בני אדם
אמא מדוע שותק אלוהים
ולא עוצר בעדם

אמא, הו אמא
חבקיני חזק
ולעולם לא נפרד
אמא אותך הן אהבתי מכל
אמא השיר לך הוא עד

אמא אותך הן אהבתי מכל
גם אם גרמתי צרות
על כן פה בשיר קבלי ברכותי
ואלף אלפי תודות

אמא, הו אמא... ״

(שייקה פייקוב)

לאבא של אשר יש סולם. אם לדייק - לאבא של אשר יש הרבה סולמות, המשמשים לבניית בניינים גשמיים.  אך בהעדר אחר שיתיצב לטובת כינון העצמי שלו, אשר נותר חסר חומרי הגלם הדרושים לבניין הנפשי - העצמי שלו.